• ראשי
  • /
  • הודו
  • /
  • טיול של פעם בחיים – חוויה בסרט הודי
הודו עם אשת טורס 5

טיול של פעם בחיים – חוויה בסרט הודי

אני טסה להודו ללא ציפיות. החלטתי לנטרל את עצמי מכל התפיסות הקיימות על הודו ולהגיע עם דף חלק ונקי. המחשבה על לטוס בחודש ינואר, בחורף, ליעד שבו אלבש בגדים קצרים, כבר עושה לי טוב.

צאו עכשיו לטיול מאורגן בהודו

אז ארזתי, כתמיד, חצי ארון וכמובן גם את המצלמה. רגע לפני סגירת המזוודה, החשש בכל זאת קינן בי. אומרים שהיא מלוכלכת, אומרים שלא אסתטי. אז ליתר ביטחון ארזתי בכל זאת חבילות מגבונים, ג'ל ניקוי ועוד כהנה וכהנה מוצרי היגיינה. שיהיה לכל מקרה. עם הנחיתה, ניגשת אליי הודית מקומית ומדביקה טיקה על מצחי. היא ממלמלת מספר מילים שאני משערת שהן ברכת שלום.

דאיאה, הנציג המקומי מקבל את פניי , מחייך מאוזן לאוזן ומתרגם לי את דבריה. "היא אומרת שאת נראית הודית, היא שואלת האם יש לך רקע כלשהוא להודו". "בגלגול הזה, בטוח שלא"… אני עונה. הוא מחייך ומציג את עצמו. אני לא יכולה שלא לחייך חזרה למראה החיוכים של כל הסובבים. ולא, זה לא במיוחד לכבודי. מהר מאוד מבינים שהודים מחייכים. עם סיבה, ללא סיבה, תמיד מחייכים.

אנו נוסעים לסיור בדלהי. עיר עירונית לכל דבר, עם צד עתיק וישן וביקור בסמטאות העיר העתיקה ובשווקים, ומנגד גם צד חדש ומודרני עם קניונים. אני נוסעת בריקשה יחד עם דאיאה ברחבי העיר העתיקה. אני לא יודעת על מה להסתכל קודם, מוטרדת עד כמה אספיק לצלם את הכל וחוששת שאפספס דברים. לא משנה לאן אני מפנה את המבט, המצלמה ישר מתקתקת.

להספיק לחוות את הכל, להספיק לתעד את הכל. מי יאמין לי למה שאספר? לצד הדרך יושבים שני גברים. האחד מחטט באוזנו של השני עם קיסם ארוך וצמר גפן. מצידו השני של הרחוב, עומד בחור צעיר עם ברז פתוח ודלי ומתקלח. מסביב תרנגולות, חוטי חשמל אשר צצים מהבניינים, אנשים מבשלים ברחוב וחבורה של נערים צעירים על עגלה יושבים וצוחקים למראה ההלם שעל פניי. אני מסמנת להם עם המצלמה ובשניות הם מתארגנים מחדש על העגלה , מצטופפים ועושים פרצופים. דאיאה מסמן לי להניח למצלמה. "בואי נמשיך" הוא אומר ונוגע בי קלות. "לא צריך לצלם, תחווי את המקום דרך הלב".

למחרת אנו נוסעים לטאג' מאהל. נחילי אדם בדרך לאחד מפלאי עולם. המוני אנשים מגיעים לראות את המוזילאום העצום אשר הקיסר בנה לזכר אישתו. תיירים והודים בסדר מופתי של תור ארוך ואין סופי. הערפל ושקיעת השמש גורמים לבניין להיראות שונה בכל רגע נתון. אני חושבת לעצמי שהאור והשתקפות הבניין במי האגם גורמים למקום להיות מאוד רומנטי. או שאולי הסיפור שמאחורי המקום משפיע עלי?

דאיאה מוביל אותי להמשיך בדרך. רק לפני 24 שעות הכרתי את דאיאה, אני חושבת לעצמי, ונדמה שאנו מכירים שנים. אני סומכת עליו ונותנת לו להוביל אותי. אני בחופש! לא שואלת, לא חוקרת, לא מתעניינת. לאן, מתי , איך. לא מעניין. משהו בהודו ובהתנהלות של האנשים במקום גורמים לי להירגע, לנוח, לשכוח מהכל. לשחרר. באם זו תחושתי אחרי יממה, אני תוהה לעצמי, מענין איך ארגיש בתום הטיול.

צאו לחוויה של פעם בחיים בהודו

ממשיכים לפושקאר. אנו נפגשים עם מדריך מקומי שעונה לשם – לה לה. לה לה משתף אותי בכל הבחורות הישראליות עמן הוא בקשר דרך הוואטס אפ. "לוק, לוק" הוא מדפדף בוואסט אפ בגאווה. "לוק, עדי תל אביב. לוק, שני תל אביב. לוק, שרון תל אביב…. " וכך הלאה במשך מספר דקות. "ביג סיטי תל אביב"… הוא אומר וצוחק בקול. "ביג לה לה" אני צוחקת חזרה. הוא זורח מאושר ובתמורה מציע לקחת אותנו לגג ביתו. "הנוף הכי יפה בפושקאר נשקף מביתי" הוא מציין.

אנו עולים על הגג. אין ספק. הוא צודק. פושקאר כולה נשקפת מגג ביתו וצופה ישירות אל האגם. נשימתי נעצרת למספר דקות ובשקט השורר הדמעות יורדות. משהו במקום הזה נכנס ועובר לי דרך הבטן ישר ללב ומשם לנשמה. עשרות מאמינים הינדים נכנסים לטבילת טהרה באגם. לכל אורך האגם עשרות נשים עם סארי צבעוני, אשר גורמים לעין להיתקל בצבעוניות חגיגית ואין סופית של מגוון צבעי הקשת. השילוב עם השקט אשר שורר לשם הקדושה, והמראה של האנשים הטובלים גורם לי להתרגש. המדריך מסביר שעל פי המיתולוגיה ההינדית, האגם נוצר על ידי פרח הלוטוס שנפל מחיקו של האל בראמה, ומציע לנו לעבור מעין טקס מקומי של מדיטציה ותפילה. הוא מציע לכולנו להתרכז בשקט, לנשום עמוק, לנקות את הראש מכל מחשבה ולחזור אחרי דבריו כמנטרה. אום…אם… אה….בתום הטקס הוא ממשיך להסביר על המקום, ועל העיר הבאה אליה מגיעים – ג'איפור.

ארמונות ומהראג'ות – הסיפורים המלווים כל מקום וכל אתר נשמעים לי כמו סיפורי מעשיות של אגדת ילדים. כנראה שזה חלק מהיופי של המקום. ג'איפור, המכונה "העיר הוורודה", בשל הצבע הוורוד של אבני החימר מהם בנויים בתיה של העיר העתיקה, מהווה כרך גדול וסואן של ריכוז צפוף של אנשים, תנועה וחנויות. "בלגן", אומר לי דאיאה בעברית ומחייך.

דאיאה מביט על חברי הקבוצה ומקשיב למילה שחוזרת על עצמה בלי סוף – שופינג. הוא שואל אותי שאלות חכמות: מדוע יש לישראלים צורך כה חזק בשופינג, ועל איזה צורך השופינג עונה. למה הישראלים כה מאושרים אחרי קניות, והאם זה באמת עושה אותנו מאושרים? אין ספק. ביקור בהודו גורם לך לשאול שאלות על חייך.

תם הטיול.  חברי הקבוצה מעניקים לדאיאה ולנהג מתנות. קפה ישראלי, תרופות, במבה וממתקים. מוצרים יקרי ערך להודים. אני בוחרת לזרוק את כל מוצרי ההיגיינה אשר הבאתי מהארץ. דאיאה מבחין בכך ומחבק אותי.  "פתחת את הלב שלך" הוא מציין. אכן, הודו גרמה לי לפתוח את הלב.  באם מחליטים לראות את הצדדים היפים של הודו, את הייחוד שבה, לא מבחינים בעוני ובלכלוך. רואים רק יופי. לאחר עשרה ימי טיול, אני מבינה מדוע נמשכים להודו. התחושה של סיפורי אגדה,  הצבעוניות המשגעת והאין סופית החיוכים מאוזן לאוזן. המראה ההזוי לעיתים של קופים ופרות ברחובות במקומות מסויימים, הנחמדות והעניין של המקומיים בתיירים. רוצים לגעת, רוצים לדבר, רוצים לשמוע, רוצים שתספר. אתה האטרקציה מבחינתם. לא הם. הריחות, הטעם המתובל בחריפות של המזון. הילדים המתרוצצים ברחובות, הפשטות, הצניעות, החום של האנשים. הרוחניות.

הודו. או שתאהבו, או שלא. אבל מה שבטוח, ביקור של פעם בחיים. תצבטו את עצמכם כשתהיו שם. תצבטו את עצמכם כשתחזרו. חוויה של סרט הודי. לעיתים מצחיק, לעיתים מרגש, לעיתים מביא אותך למצב של בכי. מה שבטוח, סערת רגשות כמו בסרט הודי, רק תפתחו את הלב.

על הכותבת: גלית זכאי היא מנהלת השיווק באשת טורס

 

בא לכם על טיול בהודו?

  עוד על הודו   טיסות להודו

כתיבת תגובה

Call Now Button